<h1>ראבי"ה סימן תקס"ו</h1>
<h2>דף יח:</h2>
מצאתי בשאלתות פרשת ויק[הל] שפסק כרבי מנא דקראה סירוגין אם שהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש, ומסקינן מרישא לסיפא דאם כן נתת דבריך לשיעורין, ואם לא שהה כשיעור זה אינו חוזר. ובהלכות גדולות הלכות ראש השנה פסק כרבי יוחנן דאמר שמע תשע תקיעות בתשע שעות ביום יצא, וכן במגילה. ומסקנא מוכחא דלרבי יוחנן אפילו שהה כדי לגמור את כולה אינו מעכב, כרבנן דפליגי אדרבי מנא. וכן פסק רבינו אלפסי דאין הלכה כרבי מנא. וראיתו מרבי יוחנן. ובתקיעה דבתשע שעות סבירא ליה לרב כרבי יוחנן בפרק היה קורא ירושלמי [ה"א], והיינו כלישנא דרב ביבי. וראיה לדברי רב אחאי מפרק מי שמתו הלכה היה עומד בתפלה בפלוגתא דרב חסדא ורב המנונא [כ"ג ע"א] אמר רב אשי האי שהה ולא שהה מבעי ליה אלא דכולי עלמא אם שהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש, והלכתא כרב אשי דהוא בתראה. ורבותינו אילו [נוחי] נפש לא דברו [אלא] בהפסקה סתם שאין שינוי בתקיעה, אבל אם שינה בסדר התקיעות ראיתי בשם רבינו יב"א אפילו לא שהה חוזר. וכן היה נראה לי לפי עניות דעתי. והיינו טעמא דלא תקעינן מעומד, דהא עיקר [התקיעות] על סדר הברכות, דאי עביד שלש קשר"ק [ושלש קש"ק] ושלש קר"ק (וכן) למלכיות וכן לזכרונות וכן לשופרות, כיון דמספקא לן בתקנתא דרבי אבהו, דילמא קשר"ק עיקר והוי [קש"ק קר"ק] הפסק [או דילמא קש"ק קר"ק עיקר] ולא הוי סמוך למלכיות, וכיון דלא מסמיך להו למלכיות [ולזכרונות ולשופרות] מה תועלת יש בתקיעה של עומד, אם כן מוטב לעשות העיקר מיושב, ובעומד משום דרבי יצחק לערבב השטן, אבל רבי שסידר המשנה דתנן [ר"ה ל"ב ע"ב] השני מתקיע לא מספקא ליה לרבי אבהו. וכן שמעתי. ותדע דהא רבי אבהו הוה [שקיל] ואזיל בתריה דרבי יוחנן וכו' ובעא מיניה שהיות ופשט ליה וכו', [כדאיתא בראש השנה ל"ד ע"ב], ורבי אבהו גופיה אתקין קשר"ק קש"ק קר"ק, ופריך ליה והא קמפסקא תרועה, ואית ליה דמפסיק. ואפילו לכתחלה לא הוה ליה לתקן, דאיכא משום איסור שבות, אי לא דקסבר מקלקל ולא יצא. ורבינו תם פירש דכרבי יוחנן קיימא לן, ואפילו שינה בתקיעה, ודרבי אבהו לכתחלה הוא דאתקין, אבל בדיעבד יצא ואינו חוזר. ולא הוה נהירא ל[י], כדפרישית, דבאיסור שבות לא היה מקיל אי לאו דלא יצא. ותו דבברכות ירושלמי [פ"ב ה"ב] מייתי הך דתקיעה דרבי יוחנן דבתשע שעות יצא ומסיים אמר רבי ייסא והוא ששמע על הסדר, פירושו נראה לי ששהה ושתק ולא שינה הסדר. ואף על פי שיש לפרש שלא אתי למעוטי אלא שיהיה לו כן תשע תקיעות כסדר ולא שלש או ארבע תקיעות יחד, שאין לו למנות אלא תקיעה אחת ושוב ת[רו]עה ושוב ת[קי]עה, אבל לא הפסיד בכך מה שתקע, הדעת מכרעת כדפרישית. אבל חזרתי בי, משום דקשה לי דנהי דבסירוגין פליגי רבי מנא ורבנן ולא בסירוסין, דלכולי עלמא לא יצא, ולא מפליג בין שהה ללא שהה, ופירש רבינו שלמה סרוסין למפרע כמו סרס המקרא וכמו יצא מחותך או מסורס, התם על כרחך יש לנו לפרש דלא יצא וצריך להתחיל מפסוק שסירס ואינו חוזר לראש, דתניא בתר ההוא דרבי מנא השמיט בה הקורא פסוק אחד לא יאמר אגמור את כולה ואחר כך אקרא אותו פסוק אלא [קורא] מאותו פסוק ואילך. ומיהו נראה לי דמיירי כגון שלא שהה, דלא גרע מסירוגין לרבי מנא. ובירושלמי [דמגילה פרק שני] [ה"ב] סירוגין קטועין סירוסין חדא פרא חדא, פירוש קורא פסוק ומדלג פסוק. ובכמה מקומות במדרש פיר לשון רץ ומדלג. וכן פירש לה רבינו מפסי. וכן נמי בתפלה ובקריאת שמע, כדאיתא בתוספתא [מגילה פ"ב ה"ב], חוזר לאותו [מקום] שטעה ולא יותר. ומזה [נראה] נמי בתקיעה [ד]חוזר למקום שטעה, דמשמע ששוין שהיות [ד]תקיעות ודמגילה. ומיהו יש לומר דתקיעה כיון דנפקא לן מדאורייתא פשוטה לפניה ופשוטה לאחריה ולא תקע הכי פסול [כ]ל סדרו וחוזר לראש, אבל במגילה [אין צריך] רק שיתקן שלא יהא למפרע [ו]יצא. ורפיא בידי והמחמיר תבוא עליו ברכה. וגם מקובלני ממורי אבי שאם תקע במקום תרועה, והנה היה לו לחזור לראש, שזאת התקיעה עולה לו לתקיעה של תחילת קשר"ק, ויתחיל בשברים. ומצאתי און לו בירושלמי פרק [שני] [ה"א] דברכות רבי יוסי אמר היה [זה] צריך פשוטה ראשונה [וז]ה צריך פשוטה אחרונה תקיעה אחת מוציאה שניהם. ותו [ד]לא בעינן כונה לתקיעה, דמצות אין צריכין כונה, כדאיתא בראש השנה [כ"ח ע"ב].
